חיים באר נועל את ספרו האחרון על מערכות היחסים שבין ביאליק לברנר ולעגנון ("גם אהבתם, גם שנאתם") במעין מעשיה עגננונית טיפוסית, שכדרכן של מעשיות עגנוניות הן בגדר מעט ומוזר המקפל בתוכו משמעויות כבדות משקל לעתים. למעשייה הזאת, התברר לי מקריאתי אצל באר, גרסאות אחרות, ואף אני עצמי טרחתי להביא אחת מהן בסיום מסה שכתבתי לפני כשש שנים על הזהות היהודית החילונית ותכניה.
גרסתי שלי, ואיני זוכר במדויק את מקורה, קרובה כמדומה לי לזו של חוקר עגנון, אברהם בנד: בשל עיסוקיו נזקק פעם עגנון להשפיל מירושלים לתל אביב, ובהגיעו הבחין כי ניתק עקב נעלו. עוברי אורח סייעו בידו להגיע לבקתתו הצרה של סנדלר תימני, זקן ותמהוני. חלץ עגנון נעלו, הושיטה לסנדלר ושאל:
"היואיל מר לתקנה?" הכיר בו מיד שעגנון הוא, הצהיל פניו, דחה הצידה כל עבודה אחרת ושקד מיד על תיקונו של העקב. משסיים, שלף עגנון את ארנקו כדי לשלם לו שכרו, אלא שהסנדלר דחהו בידו, סירב ואמר: " עקב תשמעון בקולי". השיב לו עגנון: "הרי הבקע שנבקע בין עקב לנעל רמז מפורש הוא לבקע לגולגולת' שעניינו מעות, אז, אנא, קבל שכרך", אולם הסנדלר התימני בשלו, מסרב לקבל וחוזר: " עקב תשמעון בקולי". עגנון מנסה שוב: "רואה אני שמר עושה תורתו קבע, אז קבל שכרך ויקל עליו להתפנות לתלמודך". והתימני התמהוני בשלו: "עקב תשמעון בקולי".
לימים נתן עגנון בידי מקורביו רמזים לפענוחו של סיפור מוזר זה. "עקב" אינו אלא נוטריקון, ראשי תיבות: עגנון, קוק, ביאליק. ואותו סנדלר תמהוני קובע כאן במפורש את הסדר ההירארכי ומעניק את הבכורה לעגנון. חיים באר בבואו לפרש את משלו של עגנון, מעיד את אברהם בנד על "חרדתו של עגנון למקומו בתולדות עם ישראל. בדורו ראה בעצם שני מתחרים גדולים מאוד – ביאליק והרב קוק. נדמה לי שיש מקום לטעון בסיפור זה יותר מאשר את המימד של תחרות אישית על המיקום בפנתיאון התרבותי הלאומי, שהרי כל אחד מייצג, ככלות הכל, יותר מאשר את עצמו.